שיא המדינה יצחק הרצוג נשא דברים הערב, יום שלישי, י”ד באדר א’, 15 בפברואר, באירוע לציון 40 שנה לפטירת הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ”ל, שעמד בראש ישיבת מרכז הרב בירושלים. האירוע התקיים בבנייני האומה בירושלים בנוכחות ראש העיר ירושלים משה לאון, נתן שרנסקי, ראש ישיבת מרכז הרב הרב יעקב אלעזר כהנא שפירא, הרב חיים דרוקמן, הרב זלמן מלמד, רבני הציונות הדתית, ראשי ישיבות, רבנים ועוד.
ישיבת “מרכז הרב” נוסדה על-ידי הרב אברהם יצחק הכהן קוק (הראי”ה), שהיה רבה הראשי האשכנזי הראשון של ארץ ישראל, בשנת 1923.
״חכמינו אמרו כי “אין עושין נפשות לצדיקים, דבריהם הן זיכרונם”. תורתם של צדיקים היא העומדת להם לזיכרון. “רבנו” – הרב צבי יהודה קוק, זכר צדיק לברכה, אמנם לא זכה לזרע של קיימא, אבל הוא זכה לרבבות, תלמידים ותלמידות, הנושאים את תורתו וזכרה. דורות המאירים את תורת ארץ ישראל “התורה הגואלת” בכל רחבי ארץ ישראל.
מכובדיי, על שלושה סיפורים, שמגלמים שלושה ערכים משמעותיים שקידש הרב צבי יהודה אני רוצה לדבר כאן, ושלושתם בעיניי צריכים לעמוד לנגד עינינו גם היום. ארץ ישראל, עם ישראל, והמוסר היהודי.
הסיפור הראשון אותו אני רוצה לספר הוא על אבא שלי ז”ל – חיים הרצוג – הנשיא השישי, שזכה להיכרות והתייחסות אישית מהרב צבי יהודה. באחת מהפעמים הרבות שאבא הגן על מדינת ישראל כשגריר ישראל באו”ם, הוא נתקל בהאשמות לפיהן אין זיקה בין העם היהודי לחברון. אבא לא היסס, הוא עלה לדוכן, נופף בתנ”ך והקריא את הפסוקים מספר בראשית, המלמדים על הזיקה ההיסטורית שלנו לחברון ולמערת המכפלה. כמה ימים אחר כך פתח אבא בהתרגשות בחדר עבודתו בניו יורק מכתב חיזוק ודברי תודה מרגשים מהרב צבי יהודה, אשר איחל לו, ואני מצטט: “כן תוסיף, תרבה, תגדיל ותאדיר גילוי קידוש השם הבוחר בעמו ישראל וארץ נחלתו”. כן, אהבת ארץ ישראל של הרב צבי יהודה היא שהייתה מנוע להתיישבות ביהודה ושומרון ערש אומתנו.
מוריי ורבותיי, המוסר היהודי היה אף הוא נר לרגליו של הרב צבי יהודה, ובאופן שצריך להיות נר לרגלי כולנו, ובמיוחד בעת הזאת. לפני שבעים וחמש שנים, לאחר שהיה עד לאירוע מטלטל של תקיפת ערבים בידי נערים יהודים, כתב ופרסם הרב את השורות הבאות, ואני מצטט: “נצטערתי ונתביישתי מאוד למראה עיני זה… מציאות העובדה הזאת, שהכאיבתני והעליבתני, מחייבת אותי להעירכם על הצורך בשימת לב חינוכית יתירה ומיוחדת לביטול אפשרויות שכאלה, גם מצד עצמה של תורת היהדות ומוּסרה וגם מצד הערך המעשי היישובי והמדיני של משמרת דרכי שלום ויחסי שכנים”.
מילותיו של הרב צבי יהודה תקפות ביתר-שאת גם היום. רק לפני ימים אחדים שמענו על מקרה טראגי, שבו עמר אסעד בן ה-80, מצא את מותו באירוע שצריך להיות תמרור אזהרה בפני כולנו. המוסר היהודי אינו יכול להכיל או להיות אדיש לכך. דבריו הנכוחים, הנוקבים, המדוייקים של הרב צבי יהודה מחייבים גם היום. “והיה מחניך קדוש”, הוא ציווי יסוד שאל לנו לחרוג ממנו.
אחים יקרים, לצד הסיפורים הללו, על אהבת ארץ ישראל וקידוש המוסר היהודי, אני רוצה, ברשותכם, להתמקד בסיפור נוסף על הרב צבי יהודה. במלחמת יום הכיפורים נפלו רבים מחיילי צה”ל בשבי האויב במצרים ובסוריה. אחד הבכירים שבהם היה סגן אלוף אסף יגורי מפקד גדוד שריון במילואים. השבויים סבלו מעינויים קשים, מחקירות, ועם חזרתם הם נלקחו לחקירות ביטחוניות נוקבות, כדי לוודא שהם לא מסרו סודות לאויב. למרבה הכאב, היחס אליהם היה משפיל וחלקם חשו שמתייחסים אליהם כבוגדים. לכל אלה התלוו גם תחושות אשמה קשות מאד על כך שחבריהם נפלו בקרב והם נשארו בחיים. לא היה להם מענה למצוקות הנפשיות והרוחניות שלהם.
אסף יגורי, היה בן קיבוץ יגור, אתאיסט מוצהר, ולימים חבר כנסת. אבל כשהוא חיפש מנוח ומשענת לנפשו הוא הגיע לבית הרב צבי יהודה זצ”ל שאמר לו דברי תמיכה שיצאו מן הלב ונכנסו אל הלב. יגורי, בן הקיבוץ, הרחוק מרחק שנות אור מהרב צבי יהודה, מתאר את יציאתו בלילה מבית הרב לאוויר הירושלמי הקריר, לאחר פגישתם, כשלבו גואה, ועיניו מלאות דמעות. מכל אנשי הרוח והחברה בישראל, רק אדם אחד הצליח להאיר לו את הדרך. “הלפיד שהדליק בדרכי הרב הישיש” כך הוא כותב: “פילס נתיב חדש והצית בתוכי להבה. חשבתי שמכאן והלאה דבר לא יעצרני יותר”.
תלמידים, אנשי ציבור, מורי ורבותי, נדירים הם האנשים שכמו הרב צבי יהודה, קידשו כל כך את הממלכתיות הישראלית. נדירים האנשים שהיו כמו הרב צבי יהודה שלצד היותו כל כולו תורה, וכל כולו ארץ ישראל, גם היה כל כולו אהבת ישראל. דעותיו היו חדות כצור, הוא לא זע מהן אף שעל, אבל ליבו, ליבו היה רך ואוהב.
מי ייתן שנמשיך ונצעד כולנו, לאורו של הלפיד הבוער שהרב צבי יהודה הצית לא רק בלב תלמידיו אלא גם בלב אלו שהיו רחוקים מדרכו. לפיד המחויבות למדינת ישראל ולממלכתיות הישראלית. לפיד האהבה לארץ ישראל ולתורת ישראל. לפיד המסירות לכלל ישראל, בארץ ובחוץ לארץ. לאורו נלך. יהי זכרו ברוך.״
