נשיא המדינה נשא דברים בטקס האזכרה לזכר חללי מלחמת ששת הימים ומלחמת ההתשה

“גל הטרור האחרון גורם לנו לכאב עצום, אבל הוא לא מחליש אותנו. גם היום אנחנו מוכנים ואנחנו ערוכים לכול תרחיש”

נשיא המדינה יצחק הרצוג נשא דברים היום, יום ראשון, כ”ח באייר, 29 במאי, בטקס האזכרה לזכר חללי מלחמת ששת הימים ומלחמת ההתשה בהר הרצל.

מצורפים דברי הנשיא במלואם:

“משה ופני, היה בראש ובראשונה איש חינוך. יצירתי, נועז, נחוש ומלא חדשנות, הוא כבש את ליבם של תלמידים, סחף כיתות, ובסופו של דבר לקח על עצמו לנהל בית ספר – שהיה למפעל חייו. הוא שינה את בית הספר הזה מקצה לקצה, הפך את הלומדים בו למה שהם, למה שהפכו להיות; וברא את עולמם. את שירותו הצבאי כקשר בסיירת שיריון, הוא החל בפעולות התגמול, והמשיך במערכת סיני. רעיו לנשק תיארו את קולו כשבקע ממכשירי הקשר כבוטח, רגוע. משרה ביטחון בתוך הכאוס הנורא של המלחמה. ממש כמו הביטחון שהשרה על תלמידיו הרבים, שהעריצו אותו, ממש כמו זה שהשרה על חבריו, על משפחתו, שאותה יצר באהבה עם רעייתו בתיה – משפחה שהייתה למפעל חייו השני, אבל הראשון במעלה. בעיצומה של מלחמת ששת הימים, בשמונה ביוני 1967, כ”ט באייר תשכ”ז, נהרג משה ופני מפגיעת פגז, במהלך קרב שיריון בשיריון שנערך ממערב לביר-גפגפה שבסיני. הוא הותיר אחריו את בתיה אשתו הצעירה, ואת שני ילדיו – צבי ורבקה.

הסופר ישראל ארליך, נפגש עם אלמנתו בתיה אחרי המלחמה, וכך כתב: “היא ישבה בדירתה, והמתינה לבנה בן הארבע שישוב מגן-הילדים. האוכל שלו כבר על השולחן. היא המתינה, ואז אמרה: כאשר צביקה יושב לאכול, אני מספרת לו סיפור. מאז נפל אביו לא עובר יום שצביקה לא מזכיר אותו. הוא מבקש שאספר לו את סיפור בריאת-העולם כפי שאביו סיפר לו. הוא קורא לו “הסיפור של אבא”. כך כתב. עם נפילתו, הפך סיפור בריאת העולם של משה ופני, למזכרת כאובה לחיים שלא זכה לחיות, לתלמידים שלא זכה ללמד בבית הספר הקרוי מאז על שמו: “מורשת משה” ברמת גן, לעולמות שלא יכול היה לעצב, לגעגוע האינסופי שהותיר בלב אשתו וילדיו.

מכובדי, אותו הילד, שביקש לשמוע את “הסיפור של אבא”, הוא צבי ופני, השגריר צבי ופני, איש משרד החוץ מזה שלושים שנה. הוא משמש היום כיועצי המדיני בבית הנשיא, ונמצא איתנו כאן. צבי ממשיך את מורשתו של אביו, דואג לאמו בתיה, שתיבדל לחיים ארוכים, פרסם ספרים, שימש כשגריר ישראל במספר מדינות, ועוסק בעולמות של ציונות, של שליחות, של הומניות.

משפחות יקרות ואהובות, קהל נכבד, אנחנו מציינים היום חמישים וחמש שנים למלחמת ששת הימים ולמלחמה הנוראה והעקובה מדם שבאה בעקבותיה – מלחמת ההתשה. זוכרים ומזכירים את הבנים והבנות הגיבורים והאהובים, אשר לא שבו משדה הקרב. הם, כולם, במורשת שהותירו לנו, בערכים שהנחילו לנו – בדיוק כמו משה ופני, ממשיכים לחיות איתנו, ומלווים אתכם, בני המשפחות השכולות, ואותנו – יום יום, ושעה שעה.

עבור רבים מאיתנו, הימים של מלחמת ששת הימים ומלחמת ההתשה משלבים בין הזיכרון הלאומי לזיכרון האישי. הזיכרון האישי שלי ממלחמת ששת הימים, הוא זיכרון ילדותי, והזיכרון הראשון שלי גם של מיכל רעייתי ממערכות ישראל. הייתי אז בשנה השביעית לחיי. אני זוכר את החרדה הקיומית שריחפה באוויר, את השוחה שחפרנו בחצר, ואת העזרה לשכנים בבתים ליד. אני זוכר את ישיבתנו בשוחה –בעת שהתותחים הירדניים מקלקיליה הרעימו עלינו, והחריבו בתים בסביבותינו. הם כוונו עלינו, על השכונה שבה התגוררו רבים מחברי המטה הכללי של צה״ל, וגם שר הביטחון משה דיין. וכמובן, לא אשכח לעולם את קולו של אבי, אז האלוף חיים הרצוג, ששימש ״מרגיע לאומי”, כפרשן הצבאי של קול ישראל; שבקע מתוך מקלט הרדיו, כשהלמות התותחים מעלינו, וחרדת אושוויץ אופפת עם שלם.

מתוך האפילה והחרדה במקלטים, בהתרגשות שיא, תיאר אבי את שלבי המלחמה, שלב שלב, וכמובן את רגעי הניצחון, את שיבתנו לירושלים המאוחדת, כך: “כל ילד ותינוק של בית רבן יספר על כך עד יום מותו. אשרינו שזכינו לכך כי צה”ל שלנו, עם אלוהי צבאות ישראל בראשו, עומד בשערי עיר הנצח”.

אכן, היו אלה ימים של התרוממות רוח. של שמחה. של אחדות. אחריהם באה מלחמת ההתשה. מלחמה קשה, תובענית וממושכת לכל אורך הגבול עם מצרים, שגבתה קורבנות מדי יום ביומו. בשתיהן, גם בששת הימים וגם בהתשה – עמדו לנו גבורת הלוחמים, אומץ ליבם, הנחישות, הדבקות במטרה, המסירות וההקרבה. הלוחמים האלה היו, כדבריו של אבי – “מגש הכסף, שהפך לשער הזהב של ירושלים”.

מכובדי, הניצחון המוחץ במלחמת ששת הימים לא נולד יש מאין. הוא היה בראש ובראשונה תוצאה של תהליך מוכנות ממושך וארוך. זה תהליך שנדמה שנשכח מאיתנו בתום המלחמה.

גם השבועות האחרונים הוכיחו לנו שוב – עד כמה אנחנו חייבים לכוחות ביטחון שלנו ועד כמה אנחנו צריכים כוחות ביטחון חזקים שיהיו תמיד במוכנות ובעדיפות על פני כל יריב ואויב. לוחמים ומפקדים, הכי איכותיים, הכי מיומנים, חדורי שליחות ומלאי מוטיבציה, וכמובן לתגמל אותם בהתאם. עלינו לומר תודה לאלה שמגנים עלינו יום-יום, שעה-שעה, בכל מערכות הביטחון ובצבא ההגנה לישראל, בקבע, בסדיר ובמילואים. כי בלעדיהם אין. גל הטרור האחרון גורם לנו לכאב עצום, אבל הוא לא מחליש אותנו. גם היום אנחנו מוכנים ואנחנו ערוכים לכול תרחיש. לוחמות ולוחמי מערכות הביטחון, צה”ל, שב”כ, המוסד, ביטחון הפנים, המשטרה, השב”ס, מג”ב, המודיעין, ההצלה והחירום, ממשיכים את צוואתם ואת מורשתם של הבנות והבנים שנפלו במסירות, בתחושת השליחות, ברצון להגן על העם והמולדת, וביכולת לנצח תמיד את מבקשי רעתנו. תמיד.

בני המשפחות היקרים, קיומה של מדינת ישראל כרוך בכאב, הכאב שלכם. אתם, כולכם, הצועדים במסע השכול הארוך – אתם הגיבורות והגיבורים שלנו. היום, ובכול יום – אנחנו מרכינים ראש ואומרים לכם “תודה”. אני נושא מכאן תפילה, לשלומם ולרפואתם של הפצועים בגוף ובנפש, בכל מערכות ישראל.

 

בתום מלחמת ששת הימים כתב העיתונאי והסופר דידי מנוסי: “מִי שֶכָּאַב אֲבָל הֵבִין שֶהַכְּאֵב אִילֵּם הוּא לֹא יַנִּיחַ שֶנִשְכַּח אֶת הַהוֹלְכִים”. אנחנו זוכרים. אנחנו לא שוכחים. תהא נשמתם של הלוחמים אשר מסרו נפשם במערכות הכבדות צרורה בצרור החיים.”