נשיא המדינה יצחק הרצוג נשא דברים אמש, בטקס הממלכתי לפתיחת אירועי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה ברחבת הכותל המערבי בירושלים.
מדבריו של הנשיא: ״הצפירה שפילחה את חלל חיינו לפני דקות אחדות, היא הרגע הטהור ביותר בלוח השנה הישראלי. רגע שמרטיט את נימי נפשנו. רגע של קריעת אבל גדולה ומרה. של זיכרונות, מלכויות ושופרות. רגע שמבקש לפתוח שערי שמיים ביום דין, לבקש תחנונים על עם ישראל בדין. רגע שהוא תמציתו של השבוע הזה, התמצית של מדינת ישראל – מהיגון העמוק ביותר, לנס העצמאות והתקומה. המשורר נתן יונתן ששכל את בנו, סגן ליאור יונתן, במלחמת יום הכיפורים; כתב כך: "ילד יפה שלי. אני שב ומת עליך, יום יום… יום יום אני חוזר ומת עליך". כך כתב. כל כך הרבה ילדות וילדים יפים. הכי יפים. ואתם, בני משפחת השכול האהובים והיקרים, שבים ומתים עליהם יום יום. ואין מנחם. משפחות אהובות, אמהות, אבות, אלמנות, בנות ובנים, אחיות ואחים, אהובות ואהובים, לוחמים ורעים, פצועי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה, גיבורי מערכות ישראל, ראש המטה הכללי וראשי מערכות הביטחון, הרבנים הראשיים, אזרחיות ואזרחי ישראל, מכובדי כולם.
כאן, בכותל הדמעות, בדומיה ובחרדת קודש, אנו מרכינים ראש לזכר הבנים והבנות, חללי מערכות ישראל ופעולות האיבה. מדרום ומצפון, ממזרח וממערב, בני כל הקהילות והמגזרים, בני כל העליות, הדתות והאמונות. שותפי גאווה וכאב. הם שירתו יחד – ואחדותם הייתה מובנת מאליה. הם נטמנו בין רגבי הארץ הטובה הזו באחידותם המלכדת של בתי העלמין, ואחדותם מובנת מאליה. אנו זוכרים אותם. את פניהם, את קולם, את צחוקם המתגלגל. את הפגז, את המוקש, את הכדור שגדע את חייהם. את הבשורה המרה.
אהוד שחר, בנם של עליזה ואהרון – ארטק, היה נצר למייסדי מרחביה, שבעמק יזרעאל. ב-1954, כאשר התגייס אהוד לצה"ל, הוא כתב להוריו: "אנחנו הופכים לחיילים טובים בצבא המולדת, נשתדל להגן עליה כמיטב יכולתנו". בפברואר 1955, במבצע "חץ שחור" למיגור קיני הטרור בעזה, נורה אהוד ונהרג, ואתו שבעה מחבריו. אימו, עליזה, נאלצה לבשר לבתה – מיכל את הבשורה שוברת הלב: "בת שלי, אין לנו יותר אח". חברו ממרחביה, אילן בורנובסקי, נשא אותו על גבו, משדה הקרב, חזרה אל הארץ, הביתה, למנוחת עולם.
שלושה זוגות הורים בחרו לקרוא לילדם על שמו של אהוד שחר זכרו לברכה: אהוד שטוק, אהוד פלק ואהוד בורנובסקי.
התינוק הראשון היה אהוד שטוק, בנם של רות ואסא, שנולד בעיצומם של ימי השלושים לאחר נפילתו של אהוד שחר. מעט אחריו, כששנת האבל במרחביה עדיין לא הסתיימה נולד לעדינה, בת דודתו של אהוד שחר, ולבעלה שמחה, בן – אהוד פלק. רב-סרן אהוד פלק שהיה טייס בחיל האוויר, נהרג יחד עם סגן אלוף רם קולר, במהלך תרגיל קרבות אוויר, מעל מדבר יהודה, בקיץ 1988. "הוא היה תמיד יותר מכולם", כתבו עליו חבריו אחרי שנפל, "הכי יפה, הכי חכם, הכי גיבור". הוא נטמן באדמות מרחביה, לצד אהוד שחר, שעל שמו נקרא.
כשנולד לאילן בורנובסקי ולרעייתו דגנית בן, גם הוא קרא לו על שם אהוד – חברו שנפל מעבר לקווי האוייב, ושאותו נשא הביתה, בלי מילים – כמו 'הרעות' עצמה. זו שנותרה בהירה ודולקת. אודי בורנובסקי, התנדב לקומנדו הימי, ובלילה קר וסוער ב-דצמבר 1986, נהרג באימון צניחה. כשאביו אילן – שקבר את אודי בנו, ואת אהוד חברו – פוגש חיילים צעירים, הוא אומר להם: "אין לנו מדינה אחרת". ומבקש: "תעשו את המיטב לשמור על המדינה".
ואהוד שטוק? הראשון שנולד, היה האחרון שנפל. אודי שטוק, לימים – סדן, היה קצין הביטחון בשגרירות הישראלית בטורקיה, כשארגון טרור פלסטיני הטמין פצצה במכוניתו. הוא נפל במרץ 1992, שבועיים לפני יום הולדתו השלושים ושבעה. שוחחתי השבוע עם אלמנתו – רחל, שנמצאת איתנו כאן הערב. גם היא, כמו אילן בורנובסקי, ביקשה בהתרגשות: "תשמרו לנו על המדינה".
שלושה אהודים שנקראו על שם אהוד אחד: אהוד שחר, אהוד פלק, אהוד בורנובסקי, ואהוד שטוק-סדן. ארבעה אהודים. ארבע דמויות מופת. ארבעה לוחמים שגילמו בשמם, בהלכותיהם ובגופם, את הערבות ההדדית את הרעות, הישראלית כל כך, שעוברת מדור לדור. ארבעה מבנינו, שהם והדורות שאחריהם; ממש כמו הדור של רב סרן סמי בן-נעים שנפל במלחמת לבנון השנייה, ושל סמל ראשון משה (מושיקו) אסנקו מלקו שנפל במבצע צוק איתן – שיקיריהם נוטלים חלק בטקס הערב – מעבירים את לפיד ההקרבה והשליחות, ונכונים לסכן את חייהם, למעננו, ולמען המולדת.
משפחות יקרות ואהובות. המפגשים עמכן לאורך השנים, במיוחד בחודשים האחרונים, חקוקים על לוח ליבי. עיניו הכואבות והעייפות של אבא, שהגעגוע לבנו ש"חיה רעה אכלתהו", אינו נותן לו מנוח; סיפוריה של אימא, בתוכם נמהלים גאווה ויגון, כשהיא ממאנת להינחם על בנה שנפל אי שם, וידה כמו מושטת לחבק, את מי שכבר לא ניתן; צערו של איש צעיר שאיבד את אחותו הלוחמת, שהייתה הגיבורה שלו, וחברתו הקרובה ביותר; בכיה של אהובה, שבחיר ליבה הלך לבלי שוב. וכמותם עוד רבות ורבים, רבים מדי, אשר השכול דפק על דלת ביתם והפך את עולמם לנצח. ונחמה אין. שיברון הלב איננו רק על מי שהיו, אלא על מי שהם כבר לא יוכלו להיות. על חסרונם הנוכח כל כך, בכל יום בשנה; לא רק ביום הזיכרון.
בנינו ובנותינו, אשר נפלו על הגנת המדינה – לחמו יחד ונפלו יחד. הם לא שאלו, ואיש לא שאל אותם, מי ימין ומי שמאל. מי דתי. מי חילוני. מי יהודי ומי לא יהודי. גם השכול לא שאל. לא אותם, ולא אתכם. הם נפלו ישראלים, על הגנת ישראל. הוויכוחים שוקטים בבתי העלמין. ובין המצבות, דממה. דממה שדורשת מאיתנו למלא יחד את צוואתם האחת – תקומת ישראל. בניין ישראל. מאוחדים, מלוכדים, ערבים זה לזה. כי אחיות ואחים אנו.
יקירותיי ויקיריי, משפחת השכול. אזרחיות ואזרחי ישראל. בשנה החולפת, בשבועות האחרונים, וגם בשבוע זה ממש, הלמות השכול והכאב הכו בנו שוב ושוב. גם היום, אויבינו קמים עלינו לכלותנו בטרור מלא שנאה, וכתמיד הם מוצאים אותנו ערוכים ונחושים, כשידנו האחת אוחזת בנשק, וידנו השנייה מושטת לשיח ולשלום.
דווקא ברגעים קורעי הלב האלו, כשאנו מלווים בדרכם האחרונה את הגיבורות והגיבורים, ואת המשפחות האהובות, ששברן הפך באחת לנחלת כולנו; דווקא ברגעים הללו – אנחנו מגלים שוב ושוב את תעצומותיו של העם הנפלא והמופלא שלנו, עם שמצליח להתגבר על כל מכשול. כן, יש לנו עם נפלא ומופלא! אסור שליבנו המפולח מכאב ישכיח מאיתנו את המסע הכביר שעברנו. מסע של דורות ושל נדודים, מסע שכל כולו תקווה והגשמה. מסע ששיאו בגאווה גדולה, במדינה לתפארת, מדינה שעל קיומה נפלו גיבורות וגיבורי מערכות ישראל.
אני מבקש ברגעי הקודש האלה לחזק, להודות ולחבק בשם כל העם בישראל את מפקדי ולוחמי צבא הגנה לישראל, משטרת ישראל, השב"כ, המוסד, וכל זרועות הביטחון, המודיעין ובטחון-הפנים, בכל מקום שהם. אתם שומרים עלינו יום ולילה, בחירוף נפש, בתחושת שליחות, בנחישות ובמסירות. השם ישמור צאתכם ובואכם מעתה ועד עולם.
אחיותיי ואחיי, אזרחיות ואזרחי ישראל. "שיר המעלות בשוב אדוני את שיבת ציון היינו כחלמים". כך נכתב ב'תהילים'. מחר, בשעה הזו, שוב נהיה כולנו כחולמים, כשדגל המדינה יונף אל ראש התורן. בזכותם! ובזכותכם – בני משפחת השכול. זו חובתנו לנופלים, זו חובתנו לכם, זו חובתנו לדורות הבאים: לקיים מדינה יהודית ודמוקרטית משגשגת וחזקה; בנויה מפסיפס מרהיב של קהילות, שמרכיבות כולן יחד, בסולידריות – עם מלוכד ומלא גאוה; חזון. ומעש. ותקווה.
מכאן, משריד בית מקדשנו, אני שולח בשמכם אזרחי ישראל איחולי החלמה לפצועים בגוף ובנפש – המתמודדים יום יום, שעה שעה, עם הצלקות והכאבים, גם כשהם אינם נראים לעין. אני נושא מכאן תפילה לשובם המהיר של חיילנו ואזרחינו השבויים והנעדרים, שמשימת השבתם הביתה עודנה מוטלת על כתפינו. יהי זכר חללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, צרור בצרור החיים, ונצור בלב אומתנו האהובה לדור דור.״
